מה נחשב פרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע?

״פרסום מותר״ הוא המונח שבו משתמש סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 לתיאור פרסומים שאינם משמשים עילה למשפט פלילי או אזרחי כלל — גם אם הם פוגעניים, וגם אם הם שקריים.

מה מיוחד בהגנה הזו

היא מוחלטת, וזה ההבדל בינה לבין כל יתר ההגנות שבחוק. הגנת אמת הפרסום נבחנת לפי תוכן הדברים; הגנת תום הלב נבחנת לפי נסיבות הפרסום וכוונת המפרסם. פרסום מותר אינו נבחן לפי אף אחד מאלה — הוא פשוט מחוץ לתחום התביעה.

הרשימה שבסעיף היא גם סגורה: מה שאינו נמנה בה אינו פרסום מותר, ולא ניתן להרחיב אותה בפרשנות.

מי ומה נכללים

בין הפרסומים המנויים — פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית לפי דין, בעת מילוי תפקידו. הרשימה כוללת גם פרסומים נוספים הקשורים להליכים ולמילוי תפקידים על פי דין.

למה החוק מגן דווקא על אלה

ההיגיון אינו הגנה על המפרסם אלא הגנה על ההליך. שופט, בורר או בעל תפקיד שיפוטי שיחשוש מתביעת לשון הרע על כל אמירה לא יוכל למלא את תפקידו — הוא יימנע מלכתוב מה שהוא באמת חושב על מהימנות עד או על התנהלות צד. אותו היגיון חל על מי שנדרש להעיד או למסור מידע במסגרת הליך.

התוצאה היא איזון מודע ולא נעים: החוק מעדיף הליך שמתנהל בחופשיות על פני זכותו של מי שנפגע מאמירה בתוכו.

מה זה אומר למי שנפגע

בפועל, זהו לרוב מבוי סתום. דברים שנאמרו בתוך הליך משפטי — בכתב טענות, בעדות, בהחלטה — אינם עילה לתביעת לשון הרע גם כשהם שקריים וכואבים. הדרך להתמודד איתם היא בתוך אותו הליך: להזים בעדות, להביא ראיה נגדית, לבקש מחיקה מכתב טענות.

זה גם מסביר תופעה שנפגעים נתקלים בה שוב ושוב — צד שמעלה בכתב התביעה טענות קשות שמעולם לא היה מעז לומר בפומבי. בתוך ההליך יש לו חסינות.

שימו לב להבחנה: החסינות חלה על הפרסום בתוך ההליך. מי שלוקח את אותן אמירות ומפרסם אותן החוצה — לעיתונאי, ברשת חברתית, בקבוצת ווטסאפ — כבר אינו בתוך סעיף 13, וזה פרסום ככל פרסום.

מתי כדאי לערב עורך דין

כשקיבלתם פנייה או מכתב התראה בגין דברים שנאמרו בהליך, וכשאתם שוקלים לתבוע על אמירות כאלה — בשני המקרים השאלה הראשונה היא אם סעיף 13 חל בכלל, והיא מכריעה עוד לפני שדנים בתוכן.

שלוש שכבות ההגנה במלואן — ההגנות בתביעת לשון הרע. ומה בכלל נחשב לשון הרע — מה נחשב לשון הרע.